יום שבת, כ באדר תשכ"ח

 

שבת שלום יובלי,

היום שבת, ואתמול היה לי יום הולדת ואף אחד לא עשה לי מסיבה והייתי נורא עצוב והתגעגעתי אליך והביתה. ולכן אני כותב לך עכשיו.

ביום חמישי הייתי במלחמה.

עשינו מלחמה עם ערבים רעים שקוראים להם "פתח" (לא כל הערבים רעים, אבל אלו שקוראים להם "פתח" הם רעים מאד).

הערבים האלה נכנסים בלילה, בלילה לארץ, והורגים חיילים, חברים שלנו, ומניחים מוקשים (זה סוג של פצצה נגד רכב) וביום שלישי עלה אוטובוס עם תלמידי בית ספר על מוקש והרבה ילדים נפצעו. לכן החליטו להעניש את הערבים הרעים האלה וללמד אותם לקח פעם אחת ולתמיד.

ביום חמישי בבוקר, בבוקר, עוד לפני שעלתה השמש, עברנו את הירדן עם טנקים מלפנינו ומטוסים מעלינו. קצת פחדנו בהתחלה,  כי אף אחד לא ידע מה יקרה, אם תהיה המלחמה קשה, ואם יהרגו ויפצעו הרבה חברים שלנו או מעט. אבל כולם רצו להילחם, והיו אמיצים כיוון ששבוע קודם נכנסו כמה "פתחים" כאלה והרגו שני חברים טובים שלנו... ורצינו עכשיו לנקום את דמם.

וכך, גם אמיצים וגבורים (כי בכל זאת, הצנחנים שלנו הם אמיצים) וגם קצת מפחדים, דהרנו על גבי זחל"מים (אוטו שהוא משורין כמו טנק) אל האויב. בדרך לא מצאנו אף אחד חוץ מכמה פרות שאכלו בשקט והרימו ראשם בתמיהה למראינו, לא מבינות, מה רוצים כל כך הרבה אנשים.

נסענו הלאה והגענו אל כפר גדול שקוראים לו "כרמה", וששם היו הרבה "פתחים" רעים.

המלחמה לא היתה קשה וכל הזמן היתה הרגשה מוזרה כאילו אתה נמצא באימונים ומשתתף בתרגיל גדול. בסוף תפסנו את כולם, חלק הרגנו וחלק העברנו לארץ והם ישָפטו ויכנסו לבית סוהר.

אך לא על המלחמה רציתי לספר לך אלא על דבר מצחיק שקרה לנו שם. עברנו בכפר וכל הבתים היו סגורים ולא ידעת אם יש שם מישהו, או שכולם ברחו. פתאום שמענו מאחת החצרות רעש משונה. דרכנו את הנשק וצעקנו לאנשים שיצֵאו החוצה ואז לא נפגע בהם לרעה. אף אחד לא ענה, ופתאום שוב שמענו רעש. זרקנו כמה רימונים אל הדלת ואל החצר ואחד התפרצנו פנימה כשכל כלי הנשק יורקים אש.